יום חמישי, 27 בנובמבר 2008

סוף דבר







את הבלוג הזה צריך לקרוא כרונולוגית מהסוף להתחלה ומן הכותרת של הפרק הזה אתה למד שזה "סוף דבר".

המערכת החינוכית הייתה מופקדת בידיה של זיווה. והיא יותר לא הייתה שם משהייתה. וכשהייתה שם זה היה כמו שלא הייתה. כשהייתה, כל מה שהניבה היה טבלה משובצת שבה שובץ סגל ההוראה לצד החוסים. לא היה שם שאר רוח, גם לא מעוף. זו הייתה מערכת נדושה ונבובה אף שהסגל עשה בה את מלאכתו נאמנה. הנוכחות שלי בתוך עולמה הצר של זיווה, הילכה עליה אימים. כדי להרחיק אותי ממוקד העשייה, היא שיבצה אותי דרך קבע כמורה לספורט של "המגמה". לא היה לי צל של מושג מה עושים ואיך מפעילים "אוכלוסיה מוגבלת עם צרכים מיוחדים". כשפניתי אליה לא אחת בשאלה "מה עושים"? היא נהגה להפנות אותי לאינטרנט. באחד מן הימים היפים של טרם חורף, היא הוציאה את החוסים לטיול בנחל אלכסנדר. ביום היחידי שבו יכולותיי וסגולותיי יכולים היו לבוא לידי ביטוי, היא הותירה אותי במתכוון מחוסר מעש בלבצלר. למן היום הראשון לשהותי במקום, גמלה בליבי החלטה לתעד את החוסים במצלמתי ברגעים היפים של חייהם: כשהם מחייכים וכשהם יוצרים. מעט מהתמונות מופיעות בבלוג הזה. היא טרחה לבלום גם את הפרוייקט הזה ולדידה הוא היה הקש ששבר את גב הגמל. היא פנתה למנהל לבצלר וביחד הם שזרו את החבל שדחק אותי החוצה. אלה היו שבועיים מרתקים של עשייה ושל נתינה שהסבו לי עונג רב. צר לי שלא הצלחתי להפרד מהחוסים שבאהבתם הגדולה הם העניקו לי את תודתם.

יום שבת, 22 בנובמבר 2008

רוני - לה







משהו בשקט האינסופי שלה , באצילות נפשה, בהתייסרות התמידית, בהפנמה, קשרו אותי אליה. עיניים נבונות, מבט המסגיר את תחושותיה. היינו מביטים זה בזה ארוכות והיא לא הייתה משפילה את עיניה, אלא ממקדת אותן אל תוך עיני כאומרת "דבר אלי"! ואני הייתי אומר לה: "ספרי לי רוני-לה, זה בסדר, את יכולה לדבר גם דרך העיניים". ורוני-לה הייתה נושמת נשימות קצרות ורגשניות ואחריהן אחת ארוכה. בשל המגבלה הפיזית הכרוכה בעקמומיות של עמוד השדרה, היא מתקשה בהליכתה וגם ישיבה ארוכה טורדת את שלוותה. אבל רוני-לה במסגרת המגבלות משתדלת לעשות את כל מה שאומרים לה. היא מתייסרת אבל הולכת. אילו רק יכולתי לפרוק מעליה את המשא שהצטבר בליבה כל השנים, סביר להניח שהייתי יושב לידה עד קץ הדורות ושומע את כל מה שהפנימה בליבה הקטן. רוני-לה זקוקה לעבודה פרטנית, המסגרת של "לבצלר" אף שהיא ראויה ומעניקה, היא אינה יכולה להתמודד עם "נשמות כנועות" כמו "רוני-לה". המטפלים והמורים יודעים שיש לה בעיות במוטוריקה ולכן הם היו מעניקים לה "הנחות". בכל הפעילויות היא הייתה על תקן של "נוכחת".רוני-לה זקוקה להרבה אהבה, אהבה מעניקה לה ביטחון וביטחון מעניק לה תחושה שיש בשביל מי להתעורר בבקר. בתום הפעילויות נהגתי לשלב את ידי בידה ולהוביל אותה לחצר או לחדר האוכל. רוני-לה נקשרה אלי והיא נהגה להמתין לי כדי שאוביל אותה. יום הפעילות היה נפתח באולם הספורט. המדריכים היו מכינים מבעוד מועד מסלול מכשולים שקראתי לו בשם "הוויה דולורוזה" של החוסים. יום יום אותו מסלול בשינויים כאלה ואחרים. החוסים נהגו לשבת על דרגש פלסטי שנראה כמו ספה ולהמתין לתורם. חלקם בתחושה של חרדה כאומרים: "מתי כבר יסתיים הסיוט הזה" וחלקם בתחושה של אדישות מופגנת. רובם, למעט החוסה המתרגל, ישבו בחוסר מעש וחיכו לתורם. רוני-לה נהגה לשבת עם החוסים ומידי פעם כדי להקל עליה את יסורי הישיבה, היא הייתה מתרוממת מהדרגש, הולכת הצידה ונצמדת למפתן הדלת. ועד שהמדריכים לא קראו לה, היא הייתה נעמדת שם באיפוק ובאצילות האופייניים לה. כשנכנסתי לנעליו של מדריך הספורט, לילות רבים לא ישנתי וכל אותן שעות שהייתי ער בהן חשבתי ביני לביני, כיצד אני הופך את מסלול היסורים הזה למסלול של כיופים. אין יותר ישיבה "זומבית" על הדרגש, כולם בפעילות. משה קולע לסל ורץ אחרי הכדור, טלי שוכבת על מזרון ומבצעת תרגילים שהיא מאלתרת בעזרת משקולות. מזל יושבת מול רועי ומגלגלת לעברו כדור . הפעילות של כולם מאפשרת לי לעבוד עם רוני-לה פרטנית. אני משחק אתה בכדור רך במסירות מטווח אפס. מרים את הכדור גבוה ובלווי מימיקה, צחוק וקולות של התלהבות, אני מנחית את הכדור לתוך ידיה ורוני-לה מחזירה לי את הכדור כשחיוך רחב של סיפוק נסוך על פניה. ופרט לגילגול גליל על הארץ, זה התרגיל היחידי שהיא מסוגלת לבצע. בשיעור האחרון הצלחתי לאלתר גשר קטן שהחוסים נדרשו לזחול מתחתיו. הגשר יצר תחושה של מנהרה קטנה וחשוכה והחוסים התלהבו לזחול תחתיו אל הבלתי ידוע ולצאת מצדו השני. הזמנתי את רוני-לה לבצע את התרגיל ביודעי שהיא אף פעם לא הגיעה לתרגיל ברמת קושי שכזו. היא גם אף פעם לא ירדה לארץ למצב של זחילה. רוני -לה הפתיעה. היא נשכבה על בטנה וזחלה בעידודי לקול מחיאות הכפיים של החוסים, לאט, בייסורים, אבל היא עשתה את התרגיל כשתחושה של ניצחון הייתה נסוכה על פניה. אני חייב להודות שזה היה הסיפוק הגדול של חיי. התרגשות גדולה, החוסים לא הבינו למה אני מנגב דמעות שהתגלגלו על לחיי. ורק שושנה שאלה: "נסים! למה אתה בוכה"?

יום חמישי, 20 בנובמבר 2008

רועי







גבוה, גבוה מעל כולם. בגבהים שלו האוויר צלול יותר. אף שלהערכתי הוא עבר את 20 שנותיו הוא יוותר ילד, ילד נצחי- כרונולוגית ופיסית. זה הילד היחידי בעולם שמביט על כל המבוגרים מלמעלה, הוא צופה בכולם במבט על בלא להישיר מבט. חיוך תמידי נסוך על פניו. הוא ישן מחוייך, מתעורר מחוייך, מהלך מחוייך. החיוך משודרג וכרוך בצימצום שמורות עיניו ובהרחבת זוויות פיו. ידיו מחוברות תמיד זו לזו בקו האגודלים כשהן רוטטות קימעא. הוא מעדיף להימצא תמיד במצב של תנועה ולא במצב של ישיבה. מצב של ישיבה כובל אותו, במצב של ישיבה העולם מתהפך לו, הוא נאלץ לראות את כולם מלמטה למעלה. הוא "ילד" נפלא, נוח לבריות, חי במסגרת אבל בתוך בועה. הוא מחובר בטבורו להוריו, אף שהם ניתקו עימו את חבל הטבור זה מכבר. בעטים של הוריו הוא למד לשנן את כל ימי השבוע. הוא יודע שיום שני בא אחרי יום ראשון ושאחרי שלישי בא כמובן יום רביעי, כי ברביעי האבא בא לבקר. אח"כ מתחיל להיות קשה כי צריך לספור מחדש מחמישי לרביעי.

הוא היה פותח את יומי בחיוך הרחב והמתוק שלו ושואל:

"נסים! איזה יום היום"?

ואני עונה "ראשון"

"ומה בא אחרי יום ראשון"? שואל רועי.

ורועי אוהב לשמוע אותי שואל אותו בשאלה: "נו רועי! מה בא אחרי ראשון"?

והוא עובר מחיוך מתוק לצחוק מתגלגל ומשתנק ואומר: "שני"

עד שאנחנו מגיעים לרביעי

ואחרי שהוא הוביל אותי בהנאה רבה עד ליום רביעי, הוא הכי אוהב לשמוע את השאלה:

"ומי בא לבקר ביום רביעי"?

ואז רועי משתנק מרוב שימחה ופיו מתמלא בריר של הנאה והוא בהתרגשות רבה משחרר את המילה האהובה עליו ביותר "אבא". וכך הוא עובר מידי יום בין עובדי לבצלר שליבם עדיין פתוח לשמוע המייה של "ילד" שניתק מחבל הטבור של אלה שהביאו אותו לעולם. שאף פעם לא שאל אותם למה עשיתם לי את זה.

הוא יודע שמבוגרים הם סמכותיים, שהם בדרך כלל אומרים לו את האמת.

"והילד" הזה שנפשי נקשרה בנפשו, עד קץ הימים ינוע סחור סחור בין אלה "שאינם לקויים בשיכלם". וממרומי שני המטרים שלו הוא יבקש לשמוע שוב ושוב שביום רביעי אבא בא לבקר את רועי.

יום רביעי, 19 בנובמבר 2008

משה






אומץ, כך מספרים עוד כשהיה תינוק. הירידה לפרטים שלפני אינה מעלה ואינה מורידה. אומרים שאצל האימא המאמצת הוא שתה חומצת מלח. ונכווה בגרונו ובפיו. מאז הוא איבד את כושר הדיבור. פניו עגלגלים, אף שגופו שעיר מאוד ראשו נוטה להקריח. עיניו שחורות , יוקדות ובורקות חיוניות. הליכתו קופצנית, רגליו מקדימות את ראשו וידיו נעות במהירות לצדדים. למתבונן מהצד נדמה שהוא עומד ליפול בכל רגע. ולא היא . הוא סיגל לו סגנון הליכה מדדה, אבל בטוח. סגנון שקפא מאז שהיה תינוק שלמד ללכת ונהנה מחדוות ההליכה ומהצעדים הראשונים. התנהלותו תזזיתית מאוד. הוא לא נח לרגע, מקפץ לפה ומדדה לשם. הוא מנהל את המטפלים בו והוא מנהל את כולם. על ידיו הוא עונד שעון בדיוני. לא ממש שעון, די לו בלהצביע על מיקומו של השעון הדמיוני כדי להזכיר לכולם שהזמן עבר וצריך להתקדם לפעילות הבאה. עיתים, כשלא מתייחסים לשעון הבדיוני שלו, הוא משמיע מיני יבבות הבוקעות מעומק גרונו כדי לומר לסובבים שהוא מתייחס ברצינות רבה לאלמנט הזמן . אילו הריבון היה מעניק לו שוב את כושר הדיבור אז הוא לא היה סותם את פיו לרגע. שוו בנפשכם שאתם מבקשים לומר משהו למישהו ואתם לא מצליחים להוציא הגה או הברה מהפה. זה נתקע לכם בדרך ואצל משה זה תקוע כל החיים. אצל משה, זה דיסק קשיח שהוא טוען אותו שנים בכל מה שהוא רצה לומר לחברה שמקיפה אותו, אבל אף אחד לא מצליח להעלות את מה שכתוב בו. דרך הביטוי היחידה בה הוא תובע מהחברה לקרוא אותו, היא בתנועות גופו. הוא פנטומימאי מעולה, מזה שנים, הוא השחקן הראשי על הבמה של "לבצלר". אי אפשר שלא לאהוב אותו ואי אפשר להתעלם מנוכחותו. משה סיגל גינוני התחנחנות וחנופה לסגל העובדים וזה מעניק לו הרבה תשומת לב ואהבה.
בימים המועטים שהיו לי ב"לבצלר" זכיתי לעבוד עם משה פרטנית. ראשונה הייתה באולם הספורט. הוא מטורף על משחקי כדור. בסל הכדורים הגדול הוא הטיב לבחור את הכדור הגמיש והקופצני ביותר ולא הפסיק לקלוע לסל. אחרי כל קליעה הוא היה מסב את פניו לעברי כדי לצוד עוד מימיקה של התלהבות. הוא זה שקבע מתי מסיימים לשחק. שוב הפניית אצבע לעבר השעון הדמיוני ואחריה הוא היה מושך את ידי וגורר אותי במעלה המדרגות לאהבתו השנייה "המחשב". הוא רכש מיומנות בסיסית של הפעלה, כיבוי ולחיצה על ארבעת החיצים. אני הייתי מעלה לו את המשחק המתאים ומפעיל את לחצני העכבר בדיוק לפי קצב הלחיצה שלו על מקשי החיצים. חיוך רחב של ניצחון היה נסוך על פניו כל אימת שהוא הצליח לנהל את הדמויות שנעו על המסך. בבקרים הוא היה ממתין לי ליד השער של לבצלר, מעניק לי חיבוק חזק שיש בו נימה של געגוע וגורר אותי בידי לעבר כיתות הלימוד. אימו באה לבקרו באופן קבוע, יום בשבוע. ביום זה הוא נוהג להסתובב כמו טווס בחצר לבצלר כשהוא נושא בידו שקית ניילון גדושה בממתקים שהעניקה לו אמא. ימי סוף השבוע נחשבים לימים הקשים עבורו. סגל ההוראה וצוות המתנדבים בחופש. המטפלות מחלקות את תשומת ליבן שווה בשווה בין כל החוסים והוא מרגיש נטוש. במצב העניינים הזה הוא מגביר את הנוכחות הפיזית שלו כדי לזכות במידה מסויימת של תשומת לב , הוא מתחיל להשתולל. ואז כמובן ידיו של הסגל הטיפולי מלאות עבודה בלהזריק "לחסרי הישע" זריקות הרגעה ולפטם אותם בכדורים משככים. בראשון בבקר , החוסים מגיעים לכיתות הלימוד רדומים , אפטים ונטולי חיוניות.



יום שני, 17 בנובמבר 2008

שושנה











לא מחבר את החוסים כאן לשמות משפחה. שנים שאין להם ייחוס. המשפחה ממילא דחקה אותם החוצה, התעלמה מהם, הפקירה, שכחה.
"שושנה"!
"מתי הגעת לכאן"?
"אני לא זוכרת" היא משיבה.
אני שולח את יד ימין שלי קדימה, פורש את אצבעותי לכדי מניפה. מרים ומוריד את היד לכדי גדלים דמיוניים ושואל את שושנה
"ככה"?
ושושנה עונה: "לא, הייתי קטנה"
ואני מגביה את היד כדי גובה מותני ושואל שוב:"ככה"?
והיא עונה ואומרת: "קצת יותר מככה".
בת למעלה מחמישים. קשה לאמוד כאן גיל. בהתנהלות שלהם הם ילדים, בחזות- מבוגרים.
שושנה עבת גוף. היא מתנהלת עם איברים ששואפים כלפי-מטה. היא מושכת כלפי מטה. מתחברת בקלות לכוח המשיכה של כדור הארץ. פנים מצולעים-רבועים, אוזניים ענקיות, גבות עבות, שיער שחור מאפיר ועיניים שחורות וגדולות.
שפתיה עבות-בשרניות ומעוותות.
הלשון שבפיה מכודררת לכדי כדור. היא לועסת אותה תדיר ולמתבונן מהצד נדמה שפיה עסוק בלעיסה תמידית. היא סיגלה לה דיבור כבד וילדותי.
רוב שעות היום היא שרויה ב"תרדמת-עירנית". היא לא ממש נרדמת ולא ממש עירנית. אבל היא בכל זאת עירנית למתרחש סביבה. קשה להפתיע אותה. היא רוצה למצות כל-דקה בחיים בתוך המציאות שנכפתה עליה.
היא אינה "לוקה בשיכלה" כפי שהמוסד הזה מגדיר את חוסיו. אף שהיא כבדת פה, היא מהירת חשיבה והיא מקדימה כאן את כולם - כולל את הסגל. היא מאלה שההורים ויתרו עליהם טרם זמנם. היא יודעת את כל התשובות לכל השאלות שהיא שואלת. היא לעולם לא תשאל שאלה שהיא אינה יודעת את התשובה עליה אבל בכל זאת היא שואלת.
איתי היא מתחילה את היום בשאלה: "איך ישנת הלילה"?
היא יודעת בחושיה בדיוק נמרץ, אם ישנתי טוב או רע.
אח"כ היא שואלת למה אין לי הורים.
לשושנה יש שתי אבנים שמלוות אותה לכל מקום אליו היא הולכת. היא אינה נפרדת מהן, הן חלק מנשמתה, מישותה.
אחת גדולה ואחת בינונית. הן לא מרשימות במיוחד והן כאחת מאבני השדה.
לא ברור לי מתי היא אימצה אותן אל חיקה ומהיכן הן באו. עם השנים, הן סיגלו לעצמן מן "ברק ליכלוכי" כמו שכפות ידיה סיגלו לעצמן שקערוריות שהאבנים נחות לתוכן. בלילה כשהיא עולה על יצועה, היא ממשיכה לאחוז בהן, כשהן נחות בכפות ידיה ונלחצות אל בין ברכיה.
היא אינה נוטה ליטול חלק בפעילויות שהמוסד כופה עליה. היא הייתה מעדיפה לשבת כל היום על הכורסה במבואה החמימה של בית מגוריה כששתי האבנים נחות על רגליה וקרוב לבטנה. פניה נופלות והיא שוקעת לתוך עולמה.
פעם בשבוע היא חיה מביקור לביקור של בנימין הנהג שמביא את אחותה ואת אימה לביקור.

יום ראשון, 16 בנובמבר 2008

לבצלר
















"לבצלר" זה באמת בסוף. אי אפשר ישר כי זה רחוב ללא מוצא. "לבצלר" זה רחוב ללא מוצא שהמוצא היחידי שלו זה למעלה, זה מעל לצמרות העצים שגילם כגיל החוסים, מעל למרפסות של "הלא לקויים" הצופות אל ערוותו, בדרך אל הריבון שיצר את האדם בחוכמה. מכאן הנשמות יוצאות רק למעלה ולחוסים מספרים כאן שהן "יצאו לחופש".
הם הגיעו לכאן כילדים כי ה"מוצר" היה לקוי, פגום, קיפח, חסר. אי אפשר להחזיר מוצר פגום לריבון, כי אין אצלו "החזרות" גם לא "החלפות". הריבון יכול להעניק לך "מוצר" חדש אבל לא לקבל את הישן חליפתו. ואז ההורים מניחים את "המוצר הפגום" בערימה של "ההחזרות" ושוכחים ממנו. הריבון אוסף את "ההחזרות" אליו בקצב שלו - כשהוא רוצה. הם מגיעים לכאן כילדים, נשארים ילדים ומתים כילדים, אף שהם מעלים חותם של זקן ושפם ושיבה צומחת בשערם.
לא יודע למה מכנים אותם "לקויים בשכלם". לבצלר הוא "האי השפוי" האחרון שעוד נותר בכרך הגדול והמזוהם הזה. לבצלר הוא העדות לכך שגם אלוהים לא מושלם, שהוא בוכה לפעמים ושהוא טועה לפעמים. אבל הנורא מכל שאין לו אלוהים אחר מלבדו שיכול לסלוח לו על טעויותיו.

יום שבת, 15 בנובמבר 2008

עבודות שרות


הכניסה לאגף "עובדי השרות" היא מאחור. חנייה ענקית. לא ברור אם היא נועדה לעובדי שרות. בפאה המזרחית של כלא איילון "בטונדה-מבואה" שדלתה הפונה לכיוון החנייה, פתוחה. ספסלי עץ נשענים על קירותיה, חלונות מסורגים הפונים לחצר האגף ודלת נעולה. היא נפתחת מעת לעת. במבואה ישבו שני רוסים מופנמים שמבטם היה עקר והתמקד באריחי הריצפה. מבעד לחלון נצפו שב"סניקים כשהם עוברים ושבים. תחושה של חצי כלוא המחובר בדלת פתוחה לחיים ובדלת נעולה לעתיד.לפתע נפתחה הדלת הנעולה לעתיד. שב"סניק חובש כיפה עם פני מרטיר וחיוך מעונה עמד בפתח, דחק את פלג גופו העליון לתוך המבואה ואמר: "בוא אתה וגם אתה וגם אתה תבוא".
נכנסתי לאחת שמעל חזה הגדול בהקה לוחית כסף שעליה כתוב "ישראלה". עיניים טובות ונפש שדישדשה והתפלשה בנשמות עכורות של "עובדי שרות". היא הביטה בתיק ואח"כ בי, ושוב בתיק. אמרה שיש לה מקום טוב להציע, שהיא אישית מחוברת אליו בכל מאודה "לבצלר" שמו. מעון שחוסים בו לקויים בשכלם.
כיוון שהריבון מנהל את עולמו בחן , בחסד וברחמים, ידעתי שממנו זה בא ועל-ידם של אחרים. מרמלה נסעתי צפונה. חציתי את הכרך הגדול ואת סוקולוב הסואן. באגד הרצליה פניתי ימינה, ברמזור הראשון שמאלה עד לכיכר. בכיכר אמרו לי עוברים ושבים שזה ימינה ועד הסוף.

יום שישי, 14 בנובמבר 2008

הלילה שבין שישי לשבת


מנוע הקופסה בה מאוחסן חלק מהזיכרון שלי מטרטר מונוטוני. בשעה בה חלקת עימה את הזיכרון שלך, כמה תאי זיכרון במוח האנושי שלך מתנוונים. לא ברור לי אם אני זורה מה שכתוב כאן לרוח, אבל ברור לי שאנחנו כותבים כדי שמשהו יקרא אותנו.