רוני - לה

משהו בשקט האינסופי שלה , באצילות נפשה, בהתייסרות התמידית, בהפנמה, קשרו אותי אליה. עיניים נבונות, מבט המסגיר את תחושותיה. היינו מביטים זה בזה ארוכות והיא לא הייתה משפילה את עיניה, אלא ממקדת אותן אל תוך עיני כאומרת "דבר אלי"! ואני הייתי אומר לה: "ספרי לי רוני-לה, זה בסדר, את יכולה לדבר גם דרך העיניים". ורוני-לה הייתה נושמת נשימות קצרות ורגשניות ואחריהן אחת ארוכה. בשל המגבלה הפיזית הכרוכה בעקמומיות של עמוד השדרה, היא מתקשה בהליכתה וגם ישיבה ארוכה טורדת את שלוותה. אבל רוני-לה במסגרת המגבלות משתדלת לעשות את כל מה שאומרים לה. היא מתייסרת אבל הולכת. אילו רק יכולתי לפרוק מעליה את המשא שהצטבר בליבה כל השנים, סביר להניח שהייתי יושב לידה עד קץ הדורות ושומע את כל מה שהפנימה בליבה הקטן. רוני-לה זקוקה לעבודה פרטנית, המסגרת של "לבצלר" אף שהיא ראויה ומעניקה, היא אינה יכולה להתמודד עם "נשמות כנועות" כמו "רוני-לה". המטפלים והמורים יודעים שיש לה בעיות במוטוריקה ולכן הם היו מעניקים לה "הנחות". בכל הפעילויות היא הייתה על תקן של "נוכחת".רוני-לה זקוקה להרבה אהבה, אהבה מעניקה לה ביטחון וביטחון מעניק לה תחושה שיש בשביל מי להתעורר בבקר. בתום הפעילויות נהגתי לשלב את ידי בידה ולהוביל אותה לחצר או לחדר האוכל. רוני-לה נקשרה אלי והיא נהגה להמתין לי כדי שאוביל אותה. יום הפעילות היה נפתח באולם הספורט. המדריכים היו מכינים מבעוד מועד מסלול מכשולים שקראתי לו בשם "הוויה דולורוזה" של החוסים. יום יום אותו מסלול בשינויים כאלה ואחרים. החוסים נהגו לשבת על דרגש פלסטי שנראה כמו ספה ולהמתין לתורם. חלקם בתחושה של חרדה כאומרים: "מתי כבר יסתיים הסיוט הזה" וחלקם בתחושה של אדישות מופגנת. רובם, למעט החוסה המתרגל, ישבו בחוסר מעש וחיכו לתורם. רוני-לה נהגה לשבת עם החוסים ומידי פעם כדי להקל עליה את יסורי הישיבה, היא הייתה מתרוממת מהדרגש, הולכת הצידה ונצמדת למפתן הדלת. ועד שהמדריכים לא קראו לה, היא הייתה נעמדת שם באיפוק ובאצילות האופייניים לה. כשנכנסתי לנעליו של מדריך הספורט, לילות רבים לא ישנתי וכל אותן שעות שהייתי ער בהן חשבתי ביני לביני, כיצד אני הופך את מסלול היסורים הזה למסלול של כיופים. אין יותר ישיבה "זומבית" על הדרגש, כולם בפעילות. משה קולע לסל ורץ אחרי הכדור, טלי שוכבת על מזרון ומבצעת תרגילים שהיא מאלתרת בעזרת משקולות. מזל יושבת מול רועי ומגלגלת לעברו כדור . הפעילות של כולם מאפשרת לי לעבוד עם רוני-לה פרטנית. אני משחק אתה בכדור רך במסירות מטווח אפס. מרים את הכדור גבוה ובלווי מימיקה, צחוק וקולות של התלהבות, אני מנחית את הכדור לתוך ידיה ורוני-לה מחזירה לי את הכדור כשחיוך רחב של סיפוק נסוך על פניה. ופרט לגילגול גליל על הארץ, זה התרגיל היחידי שהיא מסוגלת לבצע. בשיעור האחרון הצלחתי לאלתר גשר קטן שהחוסים נדרשו לזחול מתחתיו. הגשר יצר תחושה של מנהרה קטנה וחשוכה והחוסים התלהבו לזחול תחתיו אל הבלתי ידוע ולצאת מצדו השני. הזמנתי את רוני-לה לבצע את התרגיל ביודעי שהיא אף פעם לא הגיעה לתרגיל ברמת קושי שכזו. היא גם אף פעם לא ירדה לארץ למצב של זחילה. רוני -לה הפתיעה. היא נשכבה על בטנה וזחלה בעידודי לקול מחיאות הכפיים של החוסים, לאט, בייסורים, אבל היא עשתה את התרגיל כשתחושה של ניצחון הייתה נסוכה על פניה. אני חייב להודות שזה היה הסיפוק הגדול של חיי. התרגשות גדולה, החוסים לא הבינו למה אני מנגב דמעות שהתגלגלו על לחיי. ורק שושנה שאלה: "נסים! למה אתה בוכה"?