רועי

גבוה, גבוה מעל כולם. בגבהים שלו האוויר צלול יותר. אף שלהערכתי הוא עבר את 20 שנותיו הוא יוותר ילד, ילד נצחי- כרונולוגית ופיסית. זה הילד היחידי בעולם שמביט על כל המבוגרים מלמעלה, הוא צופה בכולם במבט על בלא להישיר מבט. חיוך תמידי נסוך על פניו. הוא ישן מחוייך, מתעורר מחוייך, מהלך מחוייך. החיוך משודרג וכרוך בצימצום שמורות עיניו ובהרחבת זוויות פיו. ידיו מחוברות תמיד זו לזו בקו האגודלים כשהן רוטטות קימעא. הוא מעדיף להימצא תמיד במצב של תנועה ולא במצב של ישיבה. מצב של ישיבה כובל אותו, במצב של ישיבה העולם מתהפך לו, הוא נאלץ לראות את כולם מלמטה למעלה. הוא "ילד" נפלא, נוח לבריות, חי במסגרת אבל בתוך בועה. הוא מחובר בטבורו להוריו, אף שהם ניתקו עימו את חבל הטבור זה מכבר. בעטים של הוריו הוא למד לשנן את כל ימי השבוע. הוא יודע שיום שני בא אחרי יום ראשון ושאחרי שלישי בא כמובן יום רביעי, כי ברביעי האבא בא לבקר. אח"כ מתחיל להיות קשה כי צריך לספור מחדש מחמישי לרביעי.

הוא היה פותח את יומי בחיוך הרחב והמתוק שלו ושואל:

"נסים! איזה יום היום"?

ואני עונה "ראשון"

"ומה בא אחרי יום ראשון"? שואל רועי.

ורועי אוהב לשמוע אותי שואל אותו בשאלה: "נו רועי! מה בא אחרי ראשון"?

והוא עובר מחיוך מתוק לצחוק מתגלגל ומשתנק ואומר: "שני"

עד שאנחנו מגיעים לרביעי

ואחרי שהוא הוביל אותי בהנאה רבה עד ליום רביעי, הוא הכי אוהב לשמוע את השאלה:

"ומי בא לבקר ביום רביעי"?

ואז רועי משתנק מרוב שימחה ופיו מתמלא בריר של הנאה והוא בהתרגשות רבה משחרר את המילה האהובה עליו ביותר "אבא". וכך הוא עובר מידי יום בין עובדי לבצלר שליבם עדיין פתוח לשמוע המייה של "ילד" שניתק מחבל הטבור של אלה שהביאו אותו לעולם. שאף פעם לא שאל אותם למה עשיתם לי את זה.

הוא יודע שמבוגרים הם סמכותיים, שהם בדרך כלל אומרים לו את האמת.

"והילד" הזה שנפשי נקשרה בנפשו, עד קץ הימים ינוע סחור סחור בין אלה "שאינם לקויים בשיכלם". וממרומי שני המטרים שלו הוא יבקש לשמוע שוב ושוב שביום רביעי אבא בא לבקר את רועי.