משה

אומץ, כך מספרים עוד כשהיה תינוק. הירידה לפרטים שלפני אינה מעלה ואינה מורידה. אומרים שאצל האימא המאמצת הוא שתה חומצת מלח. ונכווה בגרונו ובפיו. מאז הוא איבד את כושר הדיבור. פניו עגלגלים, אף שגופו שעיר מאוד ראשו נוטה להקריח. עיניו שחורות , יוקדות ובורקות חיוניות. הליכתו קופצנית, רגליו מקדימות את ראשו וידיו נעות במהירות לצדדים. למתבונן מהצד נדמה שהוא עומד ליפול בכל רגע. ולא היא . הוא סיגל לו סגנון הליכה מדדה, אבל בטוח. סגנון שקפא מאז שהיה תינוק שלמד ללכת ונהנה מחדוות ההליכה ומהצעדים הראשונים. התנהלותו תזזיתית מאוד. הוא לא נח לרגע, מקפץ לפה ומדדה לשם. הוא מנהל את המטפלים בו והוא מנהל את כולם. על ידיו הוא עונד שעון בדיוני. לא ממש שעון, די לו בלהצביע על מיקומו של השעון הדמיוני כדי להזכיר לכולם שהזמן עבר וצריך להתקדם לפעילות הבאה. עיתים, כשלא מתייחסים לשעון הבדיוני שלו, הוא משמיע מיני יבבות הבוקעות מעומק גרונו כדי לומר לסובבים שהוא מתייחס ברצינות רבה לאלמנט הזמן . אילו הריבון היה מעניק לו שוב את כושר הדיבור אז הוא לא היה סותם את פיו לרגע. שוו בנפשכם שאתם מבקשים לומר משהו למישהו ואתם לא מצליחים להוציא הגה או הברה מהפה. זה נתקע לכם בדרך ואצל משה זה תקוע כל החיים. אצל משה, זה דיסק קשיח שהוא טוען אותו שנים בכל מה שהוא רצה לומר לחברה שמקיפה אותו, אבל אף אחד לא מצליח להעלות את מה שכתוב בו. דרך הביטוי היחידה בה הוא תובע מהחברה לקרוא אותו, היא בתנועות גופו. הוא פנטומימאי מעולה, מזה שנים, הוא השחקן הראשי על הבמה של "לבצלר". אי אפשר שלא לאהוב אותו ואי אפשר להתעלם מנוכחותו. משה סיגל גינוני התחנחנות וחנופה לסגל העובדים וזה מעניק לו הרבה תשומת לב ואהבה.
בימים המועטים שהיו לי ב"לבצלר" זכיתי לעבוד עם משה פרטנית. ראשונה הייתה באולם הספורט. הוא מטורף על משחקי כדור. בסל הכדורים הגדול הוא הטיב לבחור את הכדור הגמיש והקופצני ביותר ולא הפסיק לקלוע לסל. אחרי כל קליעה הוא היה מסב את פניו לעברי כדי לצוד עוד מימיקה של התלהבות. הוא זה שקבע מתי מסיימים לשחק. שוב הפניית אצבע לעבר השעון הדמיוני ואחריה הוא היה מושך את ידי וגורר אותי במעלה המדרגות לאהבתו השנייה "המחשב". הוא רכש מיומנות בסיסית של הפעלה, כיבוי ולחיצה על ארבעת החיצים. אני הייתי מעלה לו את המשחק המתאים ומפעיל את לחצני העכבר בדיוק לפי קצב הלחיצה שלו על מקשי החיצים. חיוך רחב של ניצחון היה נסוך על פניו כל אימת שהוא הצליח לנהל את הדמויות שנעו על המסך. בבקרים הוא היה ממתין לי ליד השער של לבצלר, מעניק לי חיבוק חזק שיש בו נימה של געגוע וגורר אותי בידי לעבר כיתות הלימוד. אימו באה לבקרו באופן קבוע, יום בשבוע. ביום זה הוא נוהג להסתובב כמו טווס בחצר לבצלר כשהוא נושא בידו שקית ניילון גדושה בממתקים שהעניקה לו אמא. ימי סוף השבוע נחשבים לימים הקשים עבורו. סגל ההוראה וצוות המתנדבים בחופש. המטפלות מחלקות את תשומת ליבן שווה בשווה בין כל החוסים והוא מרגיש נטוש. במצב העניינים הזה הוא מגביר את הנוכחות הפיזית שלו כדי לזכות במידה מסויימת של תשומת לב , הוא מתחיל להשתולל. ואז כמובן ידיו של הסגל הטיפולי מלאות עבודה בלהזריק "לחסרי הישע" זריקות הרגעה ולפטם אותם בכדורים משככים. בראשון בבקר , החוסים מגיעים לכיתות הלימוד רדומים , אפטים ונטולי חיוניות.