יום שני, 27 ביולי 2009

ממרחק של זמן וממרחק של מקום, הנשמות הטהורות נוע ינועו מכאן לשם ומשם למעלה. באחרית, יהא מונח נר לצד בריסטול מקופל ומפוסק על מפה לבנה. ועל הבריסטול יהא כתוב שפלוני או פלונית הלכו לבית עולמם. מהקיר הלבן הנסמך לשולחן תביט דמות עצובה או מחוייכת. אלה שנעים במעגל היומי יחלפו כבני מרום, יראו או לא יראו.
ואלה שעסקו באמונה בצרכי הציבור הזה, הקב"ה ישלם שכרם.

יום ראשון, 15 במרץ 2009

יום חמישי, 27 בנובמבר 2008

סוף דבר







את הבלוג הזה צריך לקרוא כרונולוגית מהסוף להתחלה ומן הכותרת של הפרק הזה אתה למד שזה "סוף דבר".

המערכת החינוכית הייתה מופקדת בידיה של זיווה. והיא יותר לא הייתה שם משהייתה. וכשהייתה שם זה היה כמו שלא הייתה. כשהייתה, כל מה שהניבה היה טבלה משובצת שבה שובץ סגל ההוראה לצד החוסים. לא היה שם שאר רוח, גם לא מעוף. זו הייתה מערכת נדושה ונבובה אף שהסגל עשה בה את מלאכתו נאמנה. הנוכחות שלי בתוך עולמה הצר של זיווה, הילכה עליה אימים. כדי להרחיק אותי ממוקד העשייה, היא שיבצה אותי דרך קבע כמורה לספורט של "המגמה". לא היה לי צל של מושג מה עושים ואיך מפעילים "אוכלוסיה מוגבלת עם צרכים מיוחדים". כשפניתי אליה לא אחת בשאלה "מה עושים"? היא נהגה להפנות אותי לאינטרנט. באחד מן הימים היפים של טרם חורף, היא הוציאה את החוסים לטיול בנחל אלכסנדר. ביום היחידי שבו יכולותיי וסגולותיי יכולים היו לבוא לידי ביטוי, היא הותירה אותי במתכוון מחוסר מעש בלבצלר. למן היום הראשון לשהותי במקום, גמלה בליבי החלטה לתעד את החוסים במצלמתי ברגעים היפים של חייהם: כשהם מחייכים וכשהם יוצרים. מעט מהתמונות מופיעות בבלוג הזה. היא טרחה לבלום גם את הפרוייקט הזה ולדידה הוא היה הקש ששבר את גב הגמל. היא פנתה למנהל לבצלר וביחד הם שזרו את החבל שדחק אותי החוצה. אלה היו שבועיים מרתקים של עשייה ושל נתינה שהסבו לי עונג רב. צר לי שלא הצלחתי להפרד מהחוסים שבאהבתם הגדולה הם העניקו לי את תודתם.