יום שני, 17 בנובמבר 2008

שושנה











לא מחבר את החוסים כאן לשמות משפחה. שנים שאין להם ייחוס. המשפחה ממילא דחקה אותם החוצה, התעלמה מהם, הפקירה, שכחה.
"שושנה"!
"מתי הגעת לכאן"?
"אני לא זוכרת" היא משיבה.
אני שולח את יד ימין שלי קדימה, פורש את אצבעותי לכדי מניפה. מרים ומוריד את היד לכדי גדלים דמיוניים ושואל את שושנה
"ככה"?
ושושנה עונה: "לא, הייתי קטנה"
ואני מגביה את היד כדי גובה מותני ושואל שוב:"ככה"?
והיא עונה ואומרת: "קצת יותר מככה".
בת למעלה מחמישים. קשה לאמוד כאן גיל. בהתנהלות שלהם הם ילדים, בחזות- מבוגרים.
שושנה עבת גוף. היא מתנהלת עם איברים ששואפים כלפי-מטה. היא מושכת כלפי מטה. מתחברת בקלות לכוח המשיכה של כדור הארץ. פנים מצולעים-רבועים, אוזניים ענקיות, גבות עבות, שיער שחור מאפיר ועיניים שחורות וגדולות.
שפתיה עבות-בשרניות ומעוותות.
הלשון שבפיה מכודררת לכדי כדור. היא לועסת אותה תדיר ולמתבונן מהצד נדמה שפיה עסוק בלעיסה תמידית. היא סיגלה לה דיבור כבד וילדותי.
רוב שעות היום היא שרויה ב"תרדמת-עירנית". היא לא ממש נרדמת ולא ממש עירנית. אבל היא בכל זאת עירנית למתרחש סביבה. קשה להפתיע אותה. היא רוצה למצות כל-דקה בחיים בתוך המציאות שנכפתה עליה.
היא אינה "לוקה בשיכלה" כפי שהמוסד הזה מגדיר את חוסיו. אף שהיא כבדת פה, היא מהירת חשיבה והיא מקדימה כאן את כולם - כולל את הסגל. היא מאלה שההורים ויתרו עליהם טרם זמנם. היא יודעת את כל התשובות לכל השאלות שהיא שואלת. היא לעולם לא תשאל שאלה שהיא אינה יודעת את התשובה עליה אבל בכל זאת היא שואלת.
איתי היא מתחילה את היום בשאלה: "איך ישנת הלילה"?
היא יודעת בחושיה בדיוק נמרץ, אם ישנתי טוב או רע.
אח"כ היא שואלת למה אין לי הורים.
לשושנה יש שתי אבנים שמלוות אותה לכל מקום אליו היא הולכת. היא אינה נפרדת מהן, הן חלק מנשמתה, מישותה.
אחת גדולה ואחת בינונית. הן לא מרשימות במיוחד והן כאחת מאבני השדה.
לא ברור לי מתי היא אימצה אותן אל חיקה ומהיכן הן באו. עם השנים, הן סיגלו לעצמן מן "ברק ליכלוכי" כמו שכפות ידיה סיגלו לעצמן שקערוריות שהאבנים נחות לתוכן. בלילה כשהיא עולה על יצועה, היא ממשיכה לאחוז בהן, כשהן נחות בכפות ידיה ונלחצות אל בין ברכיה.
היא אינה נוטה ליטול חלק בפעילויות שהמוסד כופה עליה. היא הייתה מעדיפה לשבת כל היום על הכורסה במבואה החמימה של בית מגוריה כששתי האבנים נחות על רגליה וקרוב לבטנה. פניה נופלות והיא שוקעת לתוך עולמה.
פעם בשבוע היא חיה מביקור לביקור של בנימין הנהג שמביא את אחותה ואת אימה לביקור.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה