יום ראשון, 16 בנובמבר 2008

לבצלר
















"לבצלר" זה באמת בסוף. אי אפשר ישר כי זה רחוב ללא מוצא. "לבצלר" זה רחוב ללא מוצא שהמוצא היחידי שלו זה למעלה, זה מעל לצמרות העצים שגילם כגיל החוסים, מעל למרפסות של "הלא לקויים" הצופות אל ערוותו, בדרך אל הריבון שיצר את האדם בחוכמה. מכאן הנשמות יוצאות רק למעלה ולחוסים מספרים כאן שהן "יצאו לחופש".
הם הגיעו לכאן כילדים כי ה"מוצר" היה לקוי, פגום, קיפח, חסר. אי אפשר להחזיר מוצר פגום לריבון, כי אין אצלו "החזרות" גם לא "החלפות". הריבון יכול להעניק לך "מוצר" חדש אבל לא לקבל את הישן חליפתו. ואז ההורים מניחים את "המוצר הפגום" בערימה של "ההחזרות" ושוכחים ממנו. הריבון אוסף את "ההחזרות" אליו בקצב שלו - כשהוא רוצה. הם מגיעים לכאן כילדים, נשארים ילדים ומתים כילדים, אף שהם מעלים חותם של זקן ושפם ושיבה צומחת בשערם.
לא יודע למה מכנים אותם "לקויים בשכלם". לבצלר הוא "האי השפוי" האחרון שעוד נותר בכרך הגדול והמזוהם הזה. לבצלר הוא העדות לכך שגם אלוהים לא מושלם, שהוא בוכה לפעמים ושהוא טועה לפעמים. אבל הנורא מכל שאין לו אלוהים אחר מלבדו שיכול לסלוח לו על טעויותיו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה